מאה שלושים וחמישה ימים לשריקת הפתיחה ועוד לא התחלתי אפילו לספר לכם את מה שתכננתי לפני כמה שבועות כשהתחלתי לכתוב את היומן. האירועים והמיילים המבורכים שלכם לוקחים אותי כל שבוע למקום אחר.
השבוע האחרון עמד כמובן בסימן האסון בהאיטי. כמו כל המדינות המתורבתות בעולם, גם דרום-אפריקה מילאה את חלקה בשליחת משלחות הצלה, רפואה ומזון לאי האומלל וגם רוב גיבוריה כבר בדרכם חזרה הביתה. הטרגדיה תישאר נחלתם של תושבי האיטי שנשארו בחיים. מה שמעניין מהזוית המקומית, הן ההתייחסויות המגוונות לאסון ויותר מכך, לתגובה המהירה והיעילה של הממשלה וארגוני המתנדבים - מצד אחד, גאווה לאומית ושביעות רצון - אנחנו חלק מהכפר הגלובאלי הנאור, אנחנו יכולים לעזור ועושים את זה מכל הלב - הרגשה די נפלאה וחדשה לדרום אפריקאי מן השורה. ומצד שני - ומה איתנו? ומה עם עניי עירנו? הרי יש לנו כאן עניים ואומללים שחיים בתנאים מחפירים בלי רעידת אדמה...מה צריך שהארץ תרעד והפחונים יפלו כדי שנזדעק למען בני עמנו שלנו?
כן. שאלה מעניינת. אני בטוח שאיזה בית חולים שדה עם מיטב הצוות הרפואי, המזון והתרופות לא היה מזיק לכמה אזורים כאן בימים כתיקונם, אם אפשר לכנותם כך. העוני הזה, מטריף את דעתי. מי שמכיר אותי יודע שעסקתי בנושא הזה הרבה שנים. המדהים מכל הוא הדמיון במאפייניו של העוני בכל מקום בעולם. העדר השכלה, משפחות גדולות ולא מתוכננות והרבה אמונה באלוהים. לא חשוב איזה מהם...אתה כבר לא יודע מה בא קודם - האיסור האלוהי לתכנן את המשפחה ולמנוע הריון, או הייאוש מאי היכולת לפרנס אותה. מספר הילדים הרב, או חוסר ההשכלה. הכול מתערבב למציאות חיים עגומה. מספר הנערות ה"נופלות להריון" [תרגום מילולי מאנגלית של המושג השגור- "To fall pregnant"] והיולדות ילדים בעודן ילדות, הוא אסטרונומי. תופעה מאוד שכיחה כאן היא, נערה שהיא אימא-בטרם-עת, התלויה תלות מוחלטת באימה, שהיא לרוב גם חד הורית, נאנקת כלכלית ואינה מבוגרת דיה ובשלה כדי להיות סבתא. שרשרת בלתי נגמרת של טרגדיות אנושיות קטנות ולא חשובות דיין כדי לתפוש מקום בכותרות. בעל, זה מושג ערטילאי, או מקרי, אצל רבות מהמשפחות הללו. בכלל, ההתייחסות לחיים היא ארעית. הכול זמני. הכול כאן ועכשיו. אם אני לא יודע מאיפה אביא אוכל לילדים מחר, אז למחר אין ערך. אין לו כבוד. הוא לא מרכיב בחיים.
בשנה שעברה עשיתי פרויקט לתכנון כוללני על הר אחד, Piket-bo-Berg שמו, בערך מאה וארבעים ק"מ צפון-מערבית לקייפטאון. אם נוסעים על הכביש הלאומי מספר שבע, זה קצת יותר משעה וחצי. אז מגיעים לעיירה קטנה ופסטורלית השוכנת לצידי הדרך הראשית, פיקטברג [Piketberg]. משם מתפתלים במעלה ההר בכביש היחיד המחבר את מרום ההר עם העולם החיצון. בתוך רגע, אחרי שכל מי שלא נוהג מתפעל מהנוף עוצר הנשימה, הכביש חודר אל רמת ההר. אתה מוצא את עצמך בתוך אזור שרובו מטעים. שמונה עשרה חוות מסחריות של פירות בעיקר, המייצאות את רוב תוצרתן לאירופה ועוד כמספר הזה חוות קטנות יותר, שבעליהן על-פי-רוב הם עירונים שבאו לחיות כאן בשביל איכות החיים. למותר לציין, כל החלק הזה של המשוואה - לבנים. הצד השני שלה, הן שלוש מאות משפחות של פועלים החיות על אדמת החוות, בעיקר המסחריות, אשר מספקות להן את "הידיים העובדות" ואת הזיעה. למותר לציין - כולם כהי עור, ובלשון מבחינה יותר, צבעונים. יש עוד קבוצה, ארעית-קבועה, שחיה ולא חיה על ההר ואלה עובדי הקבלן, הזמניים, אלה בלי השורשים. הם מובאים ומוצאים לפי הצורך ובהתאם לעונה. הם באים מפרובינציות אחרות, מדינות אפריקאיות אחרות, לא חשוב כל כך. סופרים אותם רק כשצריך ידיים לקטיף וכשמשלמים להם את השכר השבועי, כדי שיוכלו לשלוח משהו קטן הביתה ולשתות בסופשבוע. אלה רובם ככולם שחורים.
זו הייתה לי חוויה מלמדת מאין כמוה, כי בהרבה מובנים זה המיקרוקוסמוס של דרום אפריקה. בעלי החוות המסחריות הם ששכרו את שירותיי, איתם אכלתי ואצלם ישנתי, בבתיהם המרווחים והנאים. נפגשתי עם נציגים של כל פועלי החוות ועם כל בעלי החוות הקטנות. ראיינתי את כולם ראיונות מעמיקים וקבלתי תמונה מאוד מדויקת על החיים שלהם. אנשים אוהבים לדבר, רק תן להם הזדמנות והם יספרו לך גם מה שלא שאלת. סוף, סוף יש מי שמתעניין. זה חותך את כל הקבוצות.
למען האמת, ציפיתי מכל הניגודים לצוץ במלוא עצמתם - עשירים מול עניים, משכילים מול בורים, לבנים מול שחורים, מעטים מול רבים, אדונים ומשרתים - מה כבר אפשר לצפות מלבד קונפליקט אחד גדול וניגוד אינטרסים משווע שלא ניתן לגישור? החלטתי להציג את אותן השאלות לכולם. מי אתם? כמה שנים אתם כאן? מה החלומות שלכם לגבי עצמכם, ילדיכם וההר הזה? וכיוצא באלה שאלות לעומק. למרבה הפרדוקס ולמרות הניגודים הבולטים, הרצון שלי היה לנסות ולמצוא קונצנזוס. אני יודע שרק על בסיס הסכמה, אפילו רק על דבר אחד, אפשר לבנות משהו שיחזיק מים. הייתי נחרץ למצוא את הדבר האחד הזה שמאחד את כולם באמת.
ואתם יודעים משהו, ההר הפתיע לטובה. אותם חלומות, אותו חזון, אותן מילים מתארות את האהבה להר, את הקשר אל אדמתו ואת ההנאה הצרופה, היומיומית מנופיו ומאיכות החיים שהוא מעניק. באותן מילים כולם משתמשים כדי לתאר את מצוקות היומיום - כמה קשה להיות חקלאי, כמה קשה להיות פועל חווה. כולם רוצים להמשיך לחיות כאן, כולם רוצים עוד כסף, כולם רוצים שלפועלים יהיו בתים משלהם ובבעלותם, כולם בעצם מסכימים על הכול. איזו מן סינתזה מופלאה בין כל הניגודים, אולי מן השלמה איתם. אולי היא תוצאה של תלות הדדית תלת-דורית בין המעסיקים למועסקים, בין האדונים למשרתים. אלה לא יכולים בלי אלה וההיפך נכון לא פחות. והכי מדהים - אין כעס, אין מרירות. יש שקט אמיתי על ההר.
יש גם כמה צימרים, לא הרבה. אחת מבעלות הצימרים אמרה לי בראיון משפט שנכנס לי לראש ומתאר את ההר הזה בצורה הכי מדויקת שאפשר- "אחת", היא מספרת, "מגיעה מקייפטאון ביום שישי על עקבים ועוזבת כאן ביום ראשון יחפה..." נפלא לא?
אני עוד אחזור לעניין הטיולים. הבטחתי לרבים מכם לכתוב על דרום אפריקה כארץ תיירות ואם באמת כל כך מסוכן לטייל כאן. זו ארץ מדהימה לטייל בה אם מתנהגים נכון ושומעים לעצות. עוד נדבר על זה.
בשבת האחרונה התקיים האירוע הראשון - דרבי עירוני בכדורגל - באצטדיון קייפטאון. המארגנים הקציבו רק עשרים אלף כרטיסים כדי לבדוק את כל מה שהם צריכים לבדוק. שתי הקבוצות של קייפטאון עלו על כר הדשא ושכחו לשחק. הם גמרו באפס, אפס מאכזב, אבל מכל מה ששמעתי, השחקנים והקהל עברו חוויה בלתי רגילה - רק מחמאות ותשבחות שמעתי וקראתי. כרטיסים? איפה?! כל עשרים אלף הכרטיסים נמכרו ביום אחד, אז בכלל לא היה לנו צ'אנס. ננסה למשחק הרגבי שיתקיים בשבוע הבא - הפעם הם מתכננים להכניס ארבעים אלף צופים. רק בחודש הבא יעשו אירוע שבו ימלאו את כל תכולתו, ששים ושמונה אלף מקומות - הכול בהדרגה, לא בוער כלום, יש עוד מאה שלושים וחמישה ימים למשחק הראשון כאן, צרפת נגד אורוגוואי, שאליו יש לנו כבר כרטיסים.
הרגישו חופשי לשלוח אלי תגובות, הערות, תהיות ושאלות, אם יש לכם; אשמח להתייחס.
אורי אילן
אורי אילן הוא איש עסקים העוסק בניהול פרוייקטים ובפיתוח עסקים בדרום אפריקה; אורי עוסק גם בפיתוח מנהלים במגזר הפרטי והציבורי; ו - בכתיבה ככל שמרשה לו הזמן. יותר פרטים ניתן למצוא בבלוגים שלו - http://oriilan.cafe.themarker.com/ http://www.linkedin.com/in/oriilan http://oriilan.spaces.live.com/
